מילים: דן אלמגור
בכלא קנוסוס שבאי כרתים
ישבו אי פעם שניים – אב וילד.
המלך, האכזר בשליטים
צווה לכלוא אותם בתוך הכלא.
ישבו שניהם, הציצו בקנאה
בצפורים שעפו בשמיים.
והרהרו – אח, כמה טוב היה
לו רק, לו רק היו לנו כנפיים!
דדלוס ואיקרוס, אב ובנו
אשר נשאו את מבטם אל השמים
והאמינו כי עוד יום יבוא
בו האדם יצמיח לו כנפיים…
מלמעלה צפורים עפות, אצות.
מהם נוצה אחר נוצה נושרת.
שנים אסף האב את הנוצות
התקין מהן כנפיים לתפארת.
בדונג שאסף מן הנרות
בסבלנות אשר היתה לפלא,
הצמיד זוג של כנפיים אל גבו
וזוג שני לאיקרוס העלם.
דדלוס ואיקרוס, אב ובנו…
ילדי, אמר האב לאיקרוס
עוד רגע תקוותנו מתגשמת.
אך טוס נמך ואל תגביה עוף
לבל ימס הדונג מן השמש.
מעל חלפה לה להקת שחפים.
האב ובנו את כנפיהם הניעו.
לפתע הם עפים… מרחפים..
וככה אל החופש הם המריאו.
דדלוס ואיקרוס, אב ובנו…
האב הנמיך לטוס כאיש זהיר.
אבל הבן הגביה הלאה, הלאה.
הוא חש שהוא מוכרח, כמו כל צעיר
לראות איך העולם נראה מלמעלה.
אך בקרבו לשמש החמה
נמס פתאום הדונג בכנפיים.
וכשנפלו כנפיו לאדמה
נפל גם הוא לים, טבע במים.
דדלוס ואיקרוס, אב ובנו…