מילים: חיים גורי
היו לי חברים טובים שאהבו לחיות
אך לא תמיד ידעו כיצד
לאלה היה זמן ללמוד
ואלה לא הספיקו כמעט
הם רצו ורצו בשדות או בפרדסים או בחורשות
בין השתיקות ובין הרעשים
ועד שעמדו לרגע לנשום קצת ולנסח בקשות
כבר היו נקראים ומתבקשים
והסתלקו והסתלקו כי מהרו לעזור או להתערב
במצבים קשים.
היו לי חברים שידעו לבוא ולחייך ולקחת
מן הנערות ומן הנשים שבסביבה
לעלות על יצוען ולעשות בהן כטוב עיניהן.
היו לי חברים שלא ידעו
שהתביישו או לא העיזו או לא הספיקו
ונשארו בחוץ וזרי פרחים בידיהם
פרחים שהוצאו אט אט מידם הנפתחת
והונחו על פניהם
היו לי חברים שידעו למתוח, לצחוק
לספר בדיחות ולגלגל כזבים
האגודת דוברי אמת
היו לי חברים משונים
כאשר צחקו ראו אותם ושמעו אותם
כאשר בקשו לבכות הסבו את הפנים
הלכו הצידה
היו לי חברים מסוכנים
וכן היו לי חברים חרשים
כאשר ביקשו מתנדב אחד
באו עשרה כי לא שמעו היטב
וכאשר אמרו להם לשוב
נשארו ליד אהל המטה כמו אוריה
רבים מחברי היו שקרנים
כאשר שאלת אותם אם הם מרגישים טוב
או חסר להם משהו
היו אומרים – מאה אחוז
והיו להם עינים אדומות וזקן בן שבועיים
ובקושי יכלו לזוז
היו לי חברים אל כימאים
שהצליחו להפוך מים ליין
ודרך לזמר
ועייפות לברזל
ונעורים לפצע פתוח
היו לי חברים משוגעים
אנשי רוח
היו לי חברים עשירים
שכל הארץ היתה ביתם
והם לנו בכרמי זית או בבתי אריזה שכוחים
או במערות עשן – או על פני רכסים שטופי רוח
כמו במיטתם
שידעו כמו יעקב לחלום חלומות היוצאים מדעתם
היו לי חברים…